"פינוקי אופה עוגה" – קריאה ביקורתית

פרולוג

בתקופה האחרונה הבת הגדולה שלי יערה בת ה-4.5 כמעט לא מפסיקה לשאול שאלות. ה"כמעט" מתייחס לזה שהיא כמעט בת 4.5, לא לזה שהיא כמעט לא מפסיקה לשאול שאלות. כי היא לא מפסיקה בכלל לשאול שאלות. לרוב היא שואלת "למה?" על דברים שאין להם תשובה הגיונית וקוהרנטית.

וכשמקריאים לה סיפור האירוע הופך לקרב מוחות סוער בין אדם שרוצה לדעת למה לאדם שרוצה לדעת מתי. מתי זה נגמר והן הולכות לישון ואני יכולה להיות חופשייה עם עצמי בסלון. אבל היא מצידה מאוד סקרנית להבין את המוטיבציה של הדמויות, את היחסים ביניהן, את משמעות העלילה וגם את מצבו הנפשי של הסופר בעת הכתיבה. רק חבל שאין לה שום עניין במצבו הנפשי של המקריא בשעה 22:00 לפנות בוקר. לא מזמן נאלצתי להסביר לה באופן מעמיק אילו נסיבות חיים הובילו את החתול להגיד "פססססט!" ב-"לבד על המרבד", ספר שיש בו אולי 10 מילים.

אז אתמול לפני השינה היא בחרה בסיפור "פינוקי אופה עוגה" ולדעתי ההקראה לקחה כחצי שעה, 29 דקות יותר מדי. ולכן, החלטתי להעניק לקוראיי הנאמנים קריאה קצת אחרת בספר המופת "פינוקי אופה עוגה". הניתוח מבוסס על ההקראה של אתמול ועל כל הדיונים המעמיקים שביצענו (למורת רוחי ולאוזלת שפיותי) לדמויות ולסצנות. אז הנה, ממני אליכם באהבה.

סצנה 1. פנים. מטבח – יום.

אימא ופינוקי מסתכלים על לוח שנה.

אימא: "פינוקי, ביום שישי יש לאבא יום הולדת".

יערה: למה?

אני: כי יש לו יום הולדת.

יערה: בן כמה הוא?

אני: לא יודעת, אולי בן 12.

יערה: למה?

אני: אני לא יודעת, בואי נמשיך.

פינוקי: "יופי, נאפה לו עוגה!"

יערה: איזו עוגה?

אני: אני חושבת שעוגת שוקולד. את זוכרת שרואים את זה בהמשך? בואי נמשיך להקריא ונגלה. טוב מתוקה?

ניתוח הסצנה: נראה כי הדמויות מתרגשות לקראת יום ההולדת של אב המשפחה. נראה כי ההקראה תימשך לנצח ואני אצא מדעתי בסביבות עמוד 3.

סצנה 2. פנים. מטבח – יום.

אימא של פינוקי כותבת משהו בפנקס, פינוקי מסתתר בתוך ארון.

אימא של פינוקי: "צריך לקנות חומרים לעוגה".

בשלב הזה נפתח הארון ומגלים שפינוקי מדבר עם עכבר.

העכבר: "קנו בבקשה קצת גבינה בשבילי!"

יערה: למה?

אני: כי עכברים אוהבים גבינה.

יערה: ומה חתולים אוהבים?

אני: גם גבינה.

יערה: למה?

אני: מתחילה לאבד סבלנות. בעצם איזה מתחילה ואיזה נעליים... אני מאבדת סבלנות מקצועית מאז 1981.

ניתוח הסצנה: ייתכן שההסתתרות בתוך ארון מרמזת על הנטייה המינית של פינוקי. ייתכן גם שלא. ייתכן גם שלא אכפת לי. כמו כן נראה כי דמותו של העכבר משמשת כרמז מטרים לכמה קווי עלילה מרכזיים שיגיעו בהמשך.

סצנה 3. חוץ. סופרמרקט – יום.

אימא של פינוקי הולכת עם עגלת קניות ובה מוצרים, פינוקי מסתתר מאחורי דוכן של חפיסות שוקולד. אימא מחזיקה רשימת קניות שאני לא מקריאה ליערה כי השאלות שלה על הרשימה יעכבו אותי בכ-5 דקות עד כ-30 שנה.

אימא של פינוקי: "פינוקי, תוכל להביא בבקשה חפיסת שוקולד?"

יערה: למה?

אני: בשביל העוגה.

פינוקי: "אבא אוהב מאוד מאוד עוגות שוקולד!"

יערה: למה?

אני: כי זה טעים.

יערה: למה?

אני: את אוהבת שוקולד?

יערה: כן!

אני: למה?

ניתוח הסצנה: פינוקי יודע היטב מה אביו אוהב לאכול. כך שאומנם האב נעדר כרגע מן הבית אך נראה כי הוא דווקא מעורב מאוד בגידול הילדים ויש ביניהם יחסים מיטיבים. ניתן לראות כיצד בספר "פינוקי הולך לים" השניים בילו יחד בנעימים בדיג נעליים. גם ב"האחות הקטנה של פינוקי" ניכר כי האב מעורב. לעומת זאת, דווקא בספר "יום הולדת לפינוקי" האב לא לוקח חלק בחגיגה. אם כן, יש כאן חוסר יציבות מסוים ביחסו של האב למשפחה וייתכן שפינוקי מרגיש בכך.

סצנה 4. פנים. מטבח – יום.

אימא לובשת סינר, פינוקי מסתתר מאחורי מצרכים.

אימא של פינוקי: "כעת אפשר להתחיל להכין את העוגה".

מזיזים את המצרכים ואז מתגלה אסון. פינוקי והעכבר בזבזו המון ביצים. יש לכלוך רב על השולחן.

העכבר: "אנחנו כבר התחלנו!"

יערה: למה?

אני: כי הם התחילו להכין את העוגה.

יערה: למה?

אני: כי לאבא של פינוקי יש יום הולדת.

יערה: למה?

אני: מה?

יערה: מה?

אני: למה?

שתיקה.

ניתוח הסצנה: נראה כי העכבר הוא הרשע בסיפור, הוא ללא ספק מדרדר את פינוקי להתנהגות שובבית ובלתי ראויה. דמותו של פינוקי מצטיירת כדמות מעט חלשה ונגררת. ייתכן שהוא מושפע גם מהיעדרותו של אביו. מתגלה כאן אתגר הורי שיש להתמודד איתו באמצעות רכיבה טיפולית או תרפיה באומנות.

סצנה 5. פנים. מטבח – יום.

שולחן המטבח מבולגן ומלוכלך, אימא של פינוקי נראית מעט כעוסה. פינוקי מסתתר מאחורי גוש של קרם שוקולד בצורת ענן.

אימא של פינוקי: "פינוקי, מספיק ודי!"

יערה: למה?

אני: כי הוא עושה בלאגן.

יערה: למה?

אני: כי הוא שובב.

יערה: למה?

אני (בגרסה המיטיבה והמקרבת): יערונת מאמי, בואי נמשיך להקריא מתוקה.

אני (בגרסה האמיתית): יערה, די עם השאלות! בואי נתקדם כבר!

פינוקי: "איזה כיף!"

ניתוח הסצנה: פינוקי מתעלם מכעסה של אימו, אולי מתוך הדחקה, אולי מתוך חינוך לקוי. אולי מדובר בסמל להורות המודרנית שבה הילד במרכז וההורה מקבל בסלחנות את התנהגותו המפריעה. כך או כך אדלר דחוף. כך או כך אני חייבת שהספר הזה ייגמר כבר.

סצנה 6. פנים. מטבח – יום.

אימא מנקה, פינוקי מסתתר מאחורי ערימת בלאגן ולכלוך.

אימא: "סוף סוף העוגה בתנור. עזור לי לנקות, פינוקי!"

פינוקי (בעודו מלקק שאריות קרם יחד עם חברו העכבר): "אני עוזר!"

יערה: למה?

אני: כי חשוב לעזור לנקות.

יערה: למה?

אני: גם את עוזרת לי לנקות כשאנחנו מכינות יחד עוגה או עוגיות, נכון מאמי?

יערה: למה?

יערה: למה?

יערה: למה?

ניתוח הסצנה: פינוקי לא עוזר, אימא מנקה ומסדרת. אימא מחליטה שנמאס לה. היא מבינה שילדים זה סיוט ומתחילה להרגיש שהכול סוגר עליה.

סצנה 7. פנים. מטבח – לקראת ערב.

פינוקי עדיין מלקק שאריות של קרם שוקולד, אימא של פינוקי ספק בודקת את העוגה שבתנור, ספק מנסה להיכנס לתנור ולסיים עם הכול.

פינוקי: "אימא, אני כבר יכול לקשט את העוגה?"

דלת התנור נפתחת ומגלים שהעוגה נראית מחריד. נוזלת ועקומה.

אימא של פינוקי: "כן, היא מוכנה".

יערה: למה?

אני: ככה.

ניתוח הסצנה: ללא ספק יש פה מסר לאימהות שזה בסדר אם העוגות יוצאות עקומות ולא אפויות מבפנים. ניכר כי הכותב השתדל להכניס גם מסרים קצת יותר חתרניים מעבר לחלוקה המגדרית המיושנת. אימא של פינוקי עצובה. אימא של פינוקי מאוכזבת. אימא של פינוקי צריכה טיפול.

סצנה 8. פנים. מטבח – לקראת ערב.

אימא של פינוקי עדיין מנקה, פינוקי מסתתר מאחורי הספר "איך לקשט עוגה".

אימא של פינוקי: "פינוקי, לאט לאט. יש כבר יותר מדי קרם על העוגה!"

פינוקי: "אבל זה כל הכיף!"

יערה: למה?

אני: כי זה כיף לקשט עוגה.

יערה: גם אני רוצה לקשט עוגה!

אני: טוב, אולי נכין מחר.

יערה: עכשיו!

אני: מה פתאום.

בכי. דרמה.

דרמה. בכי.

חוזרים להקריא את הסיפור אחרי חצי שעה של הצבת גבולות מקרבת, הצבת גבולות מרחיקה, הצבת גבולות צווחנית, איומים, עונשים, ויתור על העונשים, שליחה שלי לבית כלא על-ידי הילדה, חנינה מהנשיא, הרגעה, ליטופים, אפיית עוגה, קישוט עוגה, אכילת עוגה.

ניתוח הסצנה: פינוקי ממשיך להיות מאתגר ולהתיש את אימא שלו. אימא שלו נשבעת לעצמה שיותר בחיים היא לא אופה איתו עוגות. היא מחליטה שבשנה הבאה היא תגיד לבעלה אבא של פינוקי לקנות לעצמו עוגה מ"רולדין" וזהו.

סצנה 9. פנים. מטבח – שעת דמדומים.

אימא של פינוקי מסדרת נרות שנראים כמו מקלות דינמיט על העוגה, פינוקי מקשט כרטיס ברכה שעליו כתוב "יום הולדת שמח אבא!"

אימא של פינוקי: "זו תהיה הפתעה יפה לאבא, פינוקי".

פינוקי: "כבר אין לי סבלנות!"

יערה: מה אלה?

אני: נרות.

יערה: ומה אלה?

אני: צבעים.

יערה: למה?

אני: כדי לקשט את כרטיס הברכה.

יערה: למה?

אני: כדי שהוא יהיה יפה.

יערה: והוא יפה?

אני: כן.

יערה: למה?

אני: מצטערת שאין לי בבית מקלות דינמיט.

ניתוח הסצנה: אימא ופינוקי ממשיכים יחד להשקיע ביום ההולדת של אבא שמצידו מתעכב עוד ועוד במשרד כדי להתחמק מאמבטיות והשכבות.

סצנה 10. פנים. סלון – לילה.

אימא של פינוקי מחזיקה מתנה, פינוקי מחזיק את העוגה, אבא של פינוקי חזר שיכור מהעבודה.

פינוקי: "יום הולדת שמח, אבא!"

אימא של פינוקי: "יום הולדת שמח".

יערה לא שואלת שאלות. היא בוהה המומה ומריירת בציור של העוגה עם הקרם הוורוד, הקרם הירוק, הדובדבנים והסוכריות. כמו כן יש על העוגה גם סרט אדום לקישוט, נרות דינמיט ועצמות.

ניתוח הסצנה: בעוד שפינוקי מברך את אביו בקריאה נרגשת שמסתיימת בסימן קריאה, אימו של פינוקי רק אומרת ביבושת "יום הולדת שמח". ברור שהיא מריחה את ריח האלכוהול מפיו ומאוכזבת מהאיחור. אחרי שפינוקי יירדם היא תיקח את אבא של פינוקי לשיחה ותגיד לו שהיא רוצה להתגרש.

סצנה 11 ואחרונה. פנים. סלון – לילה.

אבא של פינוקי: "פינוקי, אתה הכנת את העוגה? היא נהדרת".

פינוקי: "תודה אבא. גם אימא עזרה לי קצת".

יערה: מה הם עושים?

אני: אוכלים את העוגה וחוגגים לאבא של פינוקי יום הולדת.

יערה: בואי נשיר לו גם!

אני: די, יערה. אין סיכוי. כבר ממש מאוחר וחייבים ללכת לישון.

יערה: בכי.

אני: די.

יערה: בכי.

אני: די.

אני: היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת לאבא של פינוקי! יום הולדת, חגיגה נחמדת, מה נעים ומה נחמד שכל בן וכל כלבלב לא נולדו ביום אחד רק ביום הולדת, רק ביום הולדת. יום הולדת לאבא של פינוקי השמחה לכלבלבים. יום הולדת לאבא של פינוקי הבה נצא בריקודים. בגפיים הקדמיות – הך, הך, הך, בגפיים האחוריות – תך, תך, תך. לה לה לה. לה לה לה.

ניתוח הסצנה: ללא ספק אימא של פינוקי מטביעה את יגונה במתוקים. בעלה חזר שיכור מהעבודה והוא לא מפרגן לה על המאמץ, ואילו בנה פינוקי לוקח את כל הקרדיט על הכנת העוגה ומקטין אותה. בשנה הבאה היא כבר תהיה עם גט ולא תצטרך יותר לתת ולתת בלי שום תמורה או הערכה.

אפילוג

כבר שתיים עשרה בלילה וסוף סוף סיימנו להקריא. לתמיד. בפעם הבאה ולכל החיים אבא מקריא.