פיפי אחד נחמד, נספג לו במרבד

אז החלטנו לנצל את תקופת הקורונה כדי לגמול את הקטנה, שהיא כבר לא כזאת קטנה, מחיתולים. עד עכשיו עיכבנו את התהליך מטעמי בשלות, לא שלה - שלנו. הילדה כבר שנה בשלה לגמילה כאבוקדו משחיר אבל אנחנו ניסינו לדחות עוד ועוד, בעיקר את הצורך להגיב באדישות לאסונות בקנה מידה בין-לאומי כמו פיפי על ספה או קקי על לפטופ. חשוב לזכור שנוסף על נגמלת בת 3 אנחנו גם מטופלים בילדה בת 4 וחצי שלפעמים בורח לה בלילה ובכלבת פקינז בת 12 שכל נושא השליטה בסוגרים אף פעם לא היה הצד החזק שלה. אפשר לומר שמבחינת רשימת הקניות הקבועה שלנו בסופר במקום הראשון מככבות הבננות, במקום השני נמצאים הלחם והגבינה הצהובה ובמקום השלישי והמכובד נמצא שמפו מקציף לניקוי בדים, אריגים ושטיחים.

הגדולה נגמלה דווקא די מהר וביעילות. הפנמתי בצורה מצוינת את חוק הגמילה החשוב ביותר שהוא לא לכעוס עליה אם היא מפספסת, ואחרי הפעם שבה היא עשתה פיפי על הכול כולל הכול וכעסתי עליה בצווחות אימה היא פשוט הפסיקה לפספס. לקח לי שנה להתגבר על רגשות האשם שהיו לי כי כעסתי עליה ככה. מצד שני לקח לי יותר משנה לכבס את כל מה שהיא עשתה עליו פיפי. לא אשכח לעולם איך בתום התקרית ההיא נותרתי המומה בחדר של הבנות, עומדת נבוכה ומבולבלת כהומלס נטול רכוש כי כל מיטלטליי היו או במכונת הכביסה או במייבש או בפח. מה שכן, הגדולה תמיד הייתה די אדישה לפספוסים שלה. היה נראה שהיא אפילו משועשעת קלות לראות אותי מנסה להשתלט על תחושת חורבן הבית ולשדר לה עסקים כרגיל תוך כדי שאני ממלמלת לעצמי בחצי אנגלית חצי עברית אמירות של ייאוש מוחלט באווירת סוף העולם כמו "וואט לעזאזל אני אמורה טו דו וויז דיס לגו?!", "ד'ר איז פיפי אול אובר ד'ה שטיח!", "הריח פה פשוט הוריבול! אני רוצה טו דיי".

אז אחרי שהכרזנו על פתיחת אירועי הגמילה של הקטנה והסרנו את הלוט מחבילת תחתונים חדשה של "דלתא", הקטנה אכן עברה מהר ובהתלהבות רבה לתחתונים החדשים שלה ואמרה ביי ביי ולהתראות (עד השנ"צ) לחיתול. לאחר כ-10 דקות היא עשתה בהם פיפי, ביקשה חיתול, הפכה את התחתונים לחפץ מעבר שרק ממוללים ביד ולא רצתה יותר לשמוע מילה וחצי מילה על גמילה. ובכך תם התהליך לעוד כמה שבועות ארוכים שבהם נעתי בין התעלמות לשכנוע, בין הצעה לנסיגה, בין פיתוי לשינוי ובין אמירות כמו "אנחנו סומכים עלייך שתדעי להגיד לנו כשתהיי מוכנה", לאמירות כמו "אנחנו לא סומכים עלייך ואני אומרת לך שאת מוכנה".

חפץ מעבר

כמו כן מרוב שהסברתי לה שזה ממש לא נורא אם בורח לה, אפילו סבבה, אפילו נחמד! הגדולה מיד צייתה וחזרה לעשות פיפי במיטה כדי לייצר עניין ולהדגים בפועל עד כמה זה לא נורא. היה מאוד מאתגר כאימא להסביר להן איך משהו יכול להיות גם נורא וגם לא נורא בו זמנית. זה היה משהו כמו: חמודות, פיפי עושים רק בשירותים. אלא אם כן בורח ואז זה לא נורא. אבל לא עושים בכוונה במיטה כי אז זה נורא. אלא אם כן זה קרה בטעות ואז זה שטויות ואנחנו לא כועסים. מותר לפספס, גם כשכבר יותר גדולים. אלא אם כן את עושה פה מניפולציה גברתי הצעירה ואז אני מאוד כועסת. אה, זה בטעות? אז מה פתאום כועסת! לא נורא מאמי. תגידי, עובר עלייך משהו? אבל את, שתדעי, את רק התחלת את התהליך ואת עדיין קטנה אז זה ממש ממש בסדר אם בורח. מה פתאום קטנה? לא, אל תבכי. ברור שאת גדולה! הכי גדולה. לא, את צודקת. את יותר גדולה ממנה. אבל גם את גדולה! שתיכן גדולות. הכי גדולות. שתיכן גדולות, שתיכן נבונות ושתיכן יודעות את התורה. רק אלוהים, תשתדלו לפספס על הרצפה.

כתוצאה מהנסיגה בתהליך הגמילה של הקטנה הבנו שהיא מאוד רגישה לפספוסים שלה ומתבאסת מהם ממש. למזלנו דקה לפני שפנינו למכון אברהמסון היא הסכימה לנסות שוב ומאז אנחנו נוקטים משנה זהירות בתגובות. נגיד היום היא פספסה בבוקר וברח לה קצת פיפי בסלון. היא שמה לב באמצע המעשה ורצה מהר לשירותים, מותירה אחריה אימא מבואסת מבפנים אך עולצת מבחוץ, טפטופי פיפי חמימים במסדרון ואחות שדורכת בטפטופי פיפי חמימים במסדרון ומפיצה את הבשורה לשאר חדרי הבית. השתקתי את הצווחה שהתחילה לטפס בגרוני, הרגעתי את העצבים שהתחילו לרקד במוחי וגירשתי את הבאסה שאיימה לחרב את מצב רוחי והתחלתי לפזר דברי שבח והלל על המעשה של הקטנה כאילו היא סיימה זה עתה התמחות באורולוגיה. "איזה יופי ששמת לב באמצע ורצת לשירותים! את אלופה! מדהים!" אחרי שהיא סיימה לעשות את הכלום שעוד נשאר לה בשירותים והצלחנו למצוא תחתונים ומכנסיים נקיים שיהיו לטעמה (זה ורוד? יש ורוד? קחי, זה ורוד. לא, זה לא ורוד! אחר! הנה, קחי גם אלה ורודים. יש ורוד אחר? הנה מאמי, תלבשי, זה ורוד. אפשר ורוד? קחי!!! זה ורוד!!!) היא הסבה את תשומת ליבי לעובדה שיש גם פיפי על השטיח. החנקתי את התגובה האותנטית המתבקשת (משהו בסגנון "אבל למההה???!!! למהההההה???!!!") ורק אמרתי בחיוך נעים: "איזה יופי חמודה. טוב שאת מעדכנת אותי כדי שאני אוכל לנקות. איזו ילדה בוגרת ואחראית יש לי! פשוט מדהים". חשוב שתבינו, רוב הבית שלי מרוהט ברהיטים זולים יד שנייה משוק הפשפשים עם פשפשים אורגינל של הכלבה שלי. לעומת זאת, דווקא השטיח שלי יקר ויפה. למעשה השטיח שלי הוא הפריט הכי יקר והכי יפה שיש לי בבית. וכבר שנים שהוא מלא בפיפי וקקי של ילדים ופקינזים עד שאני חוששת שתכף פיליפ זיגלר בכבודו ובעצמו ידפוק לי בדלת וייקח אותו ממני למקום ראוי יותר שבו מכבדים את סגנונו העיצובי ולא משתינים עליו.

וכן, יש את העצה הקבועה: לגלגל שטיחים. אבל הבעיה היא שעכשיו הקטנה כל כך רגישה להצלחות ולכישלונות שלה בתחום היציאות שאם היא תבין שאנחנו מפחדים שהיא תפספס היא מיד תבטל שוב את כל העניין ותתבצר על שידת ההחתלה הישנה שלה עם חיתול ביד אחת ומשחת קלנדולה ביד השנייה. אז אני נאלצת להקריב את השטיח שלי למען בתי. וזו חתיכת הקרבה. עזבו את הקריירה שזנחתי ואת הטיפוח העצמי, מדובר פה בשטיח זיגלר מקורי. אז בקיצור, מפה לשם, נוסף על חפיפת כוסברה וסיבון תפוחים אנחנו נאלצים בימים משוגעים אלה גם להקציף שטיחים, לאוורר מצעים, לכבס לגו ולייבש פאזלים. איזה כיף.