פלסטר על טבורה, מילקי בכף ידה - הם שיסגירו שהיא באה מהרדמה

לפני כחודשיים הבת הקטנה שלי, בת הכמעט ארבע, התחילה להתלונן שכואבת לה הבטן.

מובן שבדקנו את התלונה שלה מכל הכיוונים, ולמשך תקופה די ארוכה. לעיתים שימשתי כסנגורית אוהדת והבעתי אמון בעדות התובעת, חוששת שיש לה שם משהו באמת, ולעיתים תקפנו אותה על דוכן העדים וניסינו לשבור אותה כדי לחשוף שמדובר בעצם בהונאת ממתקים שמטרתה לקבל תשומת לב הורית ונורופן בטעם תות. היו הוכחות לכאן ולכאן. למשל נמסר לנו על-ידי הגננת שלה, להלן "המושבעת ר'", שבגן הילדה בכלל לא מתלוננת שכואב לה ומתנהגת רגיל. כמו כן נציג של הוועדה הרפואית שנערכה מטעם ההגנה השליך גוש פלסטלינה על הרצפה, להלן "ראיה פורנזית מגעילה", וראה שהיא מתכופפת להרימו בזריזות וללא שום תלונה על כאב או מוגבלות כלשהי. ואולם, בסופו של דבר הראיה המשמעותית ביותר בתיק הייתה שכששאלתי אותה איפה בדיוק כואב לה, היא הצביעה על הפופיק. פופיקה של מרשתי היה קצת בחוץ בגלל בקע טבורי. אז אחרי שנוכחנו לדעת שיש עקביות בעדויות שלה, ושככל הנראה מדובר בגרסה מהימנה, התיק עבר לפרקליטות ולקחתי אותה לרופא הילדים.

הרופא אמר שאכן ייתכן שמה שמכאיב לה זה הבקע, אבל גם שאין שום דחיפות לנתח אותה. כלומר, מתישהו נצטרך לנתח אותה, אבל זה לא חייב להיות עכשיו. בן הזוג, שככל הנראה עבר היפנוזה אצל מיכל דליות או בלע יועץ הורי, התחיל לקשקש דברים כמו "חשובה מאוד החוויה שלה עם הגוף שלה" או "כדאי שלא תהיה לה חוויית כאב או חוויית הימנעות". הוא גם אמר משפטי פסיכולוגיה ב-450 גרוש כמו "אני לא מרגיש שנכון לה לחיות עם כאב או עם אי נוחות" וגם "בואי כבר נחתוך את הילדה הזאת וזהו". כמובן שמבחינתי רק המחשבה על ניתוח לילדה גרמה לי להכין לעצמי קוקטייל "ואבן על החוף" ולהפסיק לישון בלילות. אבל אמרנו יאללה, אם היא תמשיך להתלונן ננתח. והיא המשיכה להתלונן אז קבענו ניתוח.

לקראת הניתוח איבדתי יכולות תפקוד מינימאליות והקדשתי את כל כולי לתחום החרדה.

ואז יום הניתוח הגיע.

בבוקר נזכרנו שאנחנו הורים לשתיים אז נשלחתי לשים את הגדולה בגן, ובזמן הזה בן הזוג נסע עם הקטנה למקום שמעולם לא שמעתי עליו קודם לכן שנקרא "רפאל" ומסתבר שהוא בית חולים שאליו נשלחנו מטעם הביטוח. השלכתי את הגדולה בזריזות לגן ונסעתי מיד לבית החולים. כשהגעתי גיליתי שבית החולים הזה נראה יותר כמו מלון בוטיק בעיירת סקי בשווייץ. נכנסתי והגעתי ללופט הקבלה. זה קרה בשעה 8:00, כשהניתוח עצמו נקבע לשעה 9:00. קיבלתי מפקידת הקבלה שוקולדים קטנים וחליטת צמחים, ובל בוי לבוש מדים מעומלנים הציע לי לחכות בינתיים על הבר. שאלתי איפה הבת שלי. הפקידה דיווחה לי שהילדה כבר נלקחה יחד עם אבא שלה לניתוח, והציעה לי לבלות בינתיים במתחם החמאם. ביקשתי ממנה להיכנס תכף ומיד לראות את הבת שלי. וגם חלוק רחצה ומגבת. היא אמרה לי שאני לא יכולה להיכנס. אמרתי לה "אוקיי. אין בעיה", והתיישבתי בטרקלין העסקים. או, לחילופין, התחלתי לצווח בבכי שאני חייבת לראות את הילדה שלי ועכשיו, ושאני חייבת להיכנס להגיד לה שלום וכעת, ושאני חייבת לפחות לתת לה נשיקה וברגע זה, ושאני אימא שלה ושממני היא יצאה ואליי היא תשוב, ושאני בעצמי ילדתי אותה, אומנם עם אפידורל אבל עדיין, ושאין שום סיכוי שהילדה שלי תיכנס לניתוח מבלי שאני אראה אותה לפני ואלחיץ אותה בהיסטריה המטורפת שלי דקה לפני ההרדמה.

הגיעה חדרנית וניסתה יחד עם פקידת הקבלה להסביר לי שכבר אי אפשר להיכנס. גם המציל מהבריכה המחוממת הצטרף אליהן ואמר שבגלל הקורונה מותר רק מלווה אחד. ושאולי כדאי שאני אחליף לבגד ים.

המשכתי להתעקש, תוך כדי שאני מוציאה קרם הגנה מהתיק, ובסוף הם נשברו. או שנראיתי להם ממש משוגעת או שהם חששו מביקורת שלילית בטריפ אדוויזר, אין לדעת. כך או כך, הם אפשרו לי להיכנס למתחם שממנו יוצאים לניתוח. נפתחה הדלת ושם היא הייתה, הבת שלי המתוקה והקטנה, שעם כל הכבוד לקיטורים אני אוהבת בטירוף, לבושה בבגדים של לקראת ניתוח, כולל כובע אמבט חד-פעמי וחלוק של בית חולים עם ציורים של חיות. היא הייתה על אבא שלה, שתיאם איתה מראש לבוש טיפשי, ושניהם ישבו על כיסא גלגלים בדרכם לחדרי הניתוח. נתתי לה נשיקה, איחלתי לה בהצלחה והלכתי לייבב בחוץ.

כעבור חצי שעה של יבבות גם בן הזוג יצא מייבב וחיכינו יחד דומעים אבל בסטייל בלאונג' ה-VIP. ידענו שמדובר בניתוח פשוט מאוד, לפרוסקופי, שאמור לקחת בערך חצי שעה. ואכן אחרי כחצי שעה קראו לי, כיסו אותי בחליפת בית חולים תכלכלה, ובליווי נער מעלית אדיב ירדתי לקומה שבה מתאוששים. חיכיתי כמה דקות ואז סוף סוף נשלחתי לראות את בתי הקטנה נטולת הבקע הטבורי. היא ישנה לה שנת ישרים במיטה מפנקת. התרגשתי מאוד וליטפתי אותה. ואז שוב. ואז שוב. ואז אחרי 10 דקות שוב. כעבור חצי שעה כבר השתעממתי קצת, אבל הצוות הרפואי שהיה שם אמר לי לא להעיר אותה. אחרי שהיא המשיכה לישון לה ככה עוד שעה, משלימה שעות שינה מאז תקופת הגזים, גם הצוות כנראה חש שעמום קל והגיע להעיר אותה בעדינות של מפעיל בריכה עם משרוקית.

בשנייה שהיא פקחה את עיניה מיד הרמתי אותה אליי בעדינות וחיבקתי אותה. נישקתי אותה וליטפתי אותה עוד ועוד. ואז, עדיין קצת מטושטשת מחומרי ההרדמה, היא הרימה אליי את מבטה המתוק. היא הסתכלה עליי למשך כמה שניות בעיניה היפות, ואמרה לי שתי מילים שאני לא אשכח בחיים שלי. היא הביטה בי ככה, במין מבט רך כזה ומתפנק, ושאלה אותי בשקט: "איפה אבא?"

השארתי אותה שם להתאושש לבד והלכתי לשבת בגזוזטרה. סתם. נשארתי איתה בכל זאת.

ואז עברנו לחדר במחלקה שהיה חדש ומפנק וכלל אפילו חלון. נשארנו להתאושש בחדר שעתיים-שלוש, ובזמן שחיכינו לבדיקת הרופא הילדה התחילה לדפוק מעדני חלב בקצב של תחרות שתייה בפאב אירי. אנחנו מצידנו התלבטנו אם להזמין מהרום סרוויס סלט ניסואז או סביצ'ה דג ים.

לבסוף הרופא הגיע, בדק את הילדה, בדק את המיני בר, ושחרר אותנו הביתה.

ההוראות היו 5 ימים בבית וחודש בלי פעילות גופנית.

ביום חמישי כשחזרנו הביתה לא זזתי מהילדה ורק חשבתי שהיא מושלמת ומדהימה.

ביום שישי לא זזתי מהילדה ורק חשבתי שהיא מהממת ומתוקה.

ביום שבת החלו להיווצר סדקים קטנים בהרמוניה האימהית וכבר חשבתי שהיא קצת מוגזמת ומרגיזה.

פשוט בצוהריים החזרנו את הגדולה מסבתא שלה, ואיך שהגדולה חזרה לביתה הקטנה חזרה לעצמה והתחילה לנסות להשתולל, לא להקשיב ולדרוש ממני כל מיני דרישות מופרכות. בשבת היא גם התחילה לאבד עניין בטלוויזיה וזה היה שינוי קצת מלחיץ. כי מה לעזאזל אני אמורה לעשות איתה בבית גם ביום ראשון וגם ביום שני כשאין לה עניין בטלוויזיה.

כמו כן כשחזרנו הביתה הסברתי לה באריכות שהיא אמורה לנוח, ושאני פה בשבילה לכל דבר שהיא תרצה, רק שלא תתאמץ. לא יכולתי שלא לשים לב לכך שבתום דבריי נפרש על פניה חיוך קטן וקצת זדוני. די מהר היא הפסיקה להתכופף, וביקשה ממני שארים לה כל דבר שנפל. היא דרשה ליווי לשירותים, ליווי לחדר, והסבירה לי שאין בכוונתה לקרוא לי יותר מפעם-פעמיים אז כדאי שאם היא קוראת לי אני אתייצב לידה בזריזות. כמו כן היא התעקשה ללבוש רק בגדים שלי, דרשה שאביא לה כל מיני בובות לסלון, ובכל שעה עגולה פקדה עליי להגיש לה משהו מתוק. בימים הקסומים האלה בבית הילדה גם חזרה לניינטיז וביקשה לאכול רק דברים מוקרמים. בבוקר טוסט מוקרם, בצוהריים פסטה מוקרמת, בערב חביתה מוקרמת ולפני השינה סטטינים להורדת כולסטרול (מוקרמים). לפחות היא לא דרשה גם קינוח בננה ספליט עם גלידת פונץ' בננה מקרטון.

כמו כן בתחילת התקופה היא עוד אמרה לי תודה כשהבאתי לה דברים, אך ככל שחלפו הימים גם הגישה שלה הפכה מגישה של צניעות וענווה, לגישה של דיווה רעבה. למשל באחד הבקרים כשהגשתי לה את הטוסט המוקרם היא שאלה ביבושת "אבל איפה שאר הדברים שביקשתי בצלחת?", ופעם אחת כשהכנתי לה כנשנוש של ארוחת עשר פיתה קטנה עם גבינה, היא אמרה שזה היה טעים והכול אבל גם שאלה בעקיצה פאסיב-אגרסיבית למה הייתה כל כך מעט גבינה בפיתה.

נוסף על כך, ביום ראשון בבוקר כששאלתי אותה מה שלומה ואיך היא מרגישה היא ביקשה שאפסיק לשאול אותה את השאלות האלה כי משעמם לה לענות לי. שאלתי אותה איך אני אדע שהיא בסדר אם אני לא אשאל. היא אמרה לי שאני יכולה פשוט לשים את היד שלי על המצח שלה וככה אני אדע, בלי חלילה לפנות אליה ולהפריע לה בזמן שהיא צופה בפפה החזירה. כי כמובן שכדי שלא ישעמם לי היא עברה די מהר מתוכניות של 40 דקות לתוכניות של 5 דקות שמחייבות אותי להגיע בכל 5 דקות לסלון כדי להתחיל לה פרק חדש. ניסיתי כמובן להסליל אותה לאפליקציות שבהן יש את כפתור הקסם "צפייה ברצף", אבל היא העדיפה שלא. וסיבותיה שמורות עימה יחד עם שפיותי.

ביום שני היחסים בינינו כבר לחלוטין עלו על שרטון, ובעיקר דמיינתי איך אני משגרת אותה חזרה לגן על מטוס סילון. בגלל טרגדיה שקשורה בחתול, שאני לא אספר עליה עכשיו, יצא שביום שני שתי הבנות נשארו איתי בבית. די מהר באותו יום חשתי שחזרתי להיות אותה אימא חסרת סבלנות, חמומת מוח, קצרת פתיל, זעומת פנים, כעוסה, קצופה, רגוזה ומשוגעת עם קבלות שכולנו מכירים ואוהבים (לפחד ממנה). וכך יצא שבבוקר נזפתי בהן, בצוהריים צעקתי עליהן, ובערב הסתגרתי בחדר העבודה שלי ונעלתי את עצמי מאחורי שתי דלתות ושידת החתלה, מסרבת לצאת עד שהבנות לא יהיו בשלב השינה הידוע בכינויו "שלב הגלים האיטיים" שבו כבר אין רגישות לגירויים חיצוניים כמו צרחות של אימא מותשת במסדרון או צעקות "נמאס לי!" במטבח.

ביום שלישי בבוקר הקטנה חזרה לגן, והחיים שבו פחות או יותר למסלולם.

אז עכשיו אפשר לסכם את חוויית הניתוח ולומר שזה בהחלט היה מסע לא פשוט של חרדה ושל דאגה. מסע של התמודדות עם חוסר שליטה, ומסע של הקרמה בגבינה צהובה.

אבל העיקר שנפרדנו מהבקע הטבורי לשלום, והכול בא על מקומו בשלום.