תנו לשמש לעלות, אותי לא להעיר
- Chen Levkovitz
- 16 ביוני 2020
- זמן קריאה 4 דקות
בשבוע-שבועיים האחרונים הבת הקטנה שלי אימצה לעצמה מנהג אחד ממש חמוד ומנהג אחד ממש לא חמוד. המנהג החמוד הוא להגיע אלינו למיטה בבוקר כדי להתכרבל איתי.
המנהג הלא חמוד הוא להגיע אלינו למיטה בבוקר כדי להתכרבל איתי.
מסרים סותרים? אולי. חינוך לקוי בעקבות מסרים סותרים? ודאי.
פשוט בכל בוקר השעון המעורר שלי מכוון לשעה 7:06 (קשה לי עם שעות עגולות, אבל זה כבר חומר לפוסט אחר), כך שאם היא מגיעה בעשרה לשבע עד שבע ושש דקות זה נעים ומקרב. לעומת זאת, אלף אלפי הבדלות ויקיצות, אם היא מגיעה בכל שעה מוקדמת יותר זה לא נעים ולא מקרב ואני מנסה לשכנע אותה שלילה וחייבים לחזור לישון.
העניין הוא שבהתחלה היא הגיעה בשבע, למחרת ברבע לשבע, עוד למחרת בשש וחצי ועוד למחרת בשש ורבע. וככה אחורה באבולוציה של יכולת ההכלה שלי עד אתמול הארור שבו היא העירה אותי ב-5:46. ניסיתי להגיד לה שעדיין לילה אבל את התיאוריה שלי סתרו כמה ציפורים שצייצו, הכלב שכבר חיכה מחוץ למלונה שלו דרוך וארוז לטיול, וכמובן השמש שזרחה לה בחדווה מאירה לי את הבית ומעירה לי את הילדה.
אפשר לומר שמאז ומתמיד קיימת אצלי איזושהי מורכבות בכל הנוגע לתחום השינה.
בגדול אני לא כזה אוהבת לישון כי מפסידים את כל הכיף. אבל מצד שני אם אני לא אקבל את מנת השינה המינימאלית הדרושה לי (כ-6 או 7 שעות נניח) אז לא יהיה לאף אחד כיף.
ולצערי צריך להוציא מהמשוואה שנ"צים כי אני לא אוהבת אותם והם לא אוהבים אותי. או שאני לא נרדמת בכלל, או שאני נרדמת ומתעוררת בבהלה בטוחה שממש מאוחר ומגלה שחלפו כ-5 דקות, או שאם כבר אני נרדמת לכמה שעות אז אני מתעוררת מהן מבולבלת, בטוחה שהיום זה שלשום, שוכחת מי אני, שוכחת בת כמה אני, אורזת ילקוט ויוצאת לשעת אפס.
אז בקיצור, מה שניתן לי בלילה זה מה שניתן – לא כולל נדודי שינה, קשיי הירדמות ויקיצות באמצע הלילה בגלל שלפוחית רגיזה, אישיות רגיזה וכלבת פקינז רגיזה שלפעמים חושבת שהיא עוף דורס ומחליטה להיות פעילה בלילות כדי לצוד מזון מהרצפה במטבח, להטיל גללים על השטיח בסלון ולחפש לעצמה את נקודת ההסוואה המוצלחת ביותר על הפרקט.
ועכשיו גם נוספו למשוואה (עייפות + תשישות * לאות = X) התעוררויות בשעות מוקדמות מדי בבוקר מברך של בת 3 בעין או ממרפק של בת 4.5 בסנטר.
*התשובה למשוואה: עצבנות = X
ככה זה כשהשינה היא חלשה, קלילה ומעפנה. אני זוכרת את עצמי כבר בתור ילדה לא מצליחה להירדם ומתעוררת בשעות מוזרות. אבל אם אני מנסה בכוח (שאין לי כי אני עייפה) לחפש יתרון בכל המצב הזה אז היתרון הבולט ביותר הוא ללא ספק השעון הביולוגי המטורף שלי. כלומר, לא זה שתקתק וגרם לי לתקתק שתי ילדות בפער של שנה וחצי, זה שאפשר לסמוך עליו שיעיר אותי בזמן. אותי ולצערי גם את כל מי שמבקש ממני.
למשל אחרי הצבא כשטיילתי בדרום אמריקה והגעתי לאי מקסים בשם מורו דה סאו פאולו בברזיל. זו כמובן הייתה תקופה שבה לא היו טלפונים ניידים ואף אחד לא ארז במוצ'ילה שעון מעורר או ציפור קוקייה. אז נגיד אם כולם רצו לקום בבוקר מוקדם כדי לראות את הזריחה הם היו מכוונים אותי. מישהו מהם היה מתיישב מולי בפוזת מהפנט שרלטן ואומר לי: "חן, לקום בחמש. לקום בחמש". אני מיד הייתי אומרת לו בביטול: "אין מצב!" ואז פוקחת עיניים בחמש. אני נשבעת. חמש אפס אפס לפי שעון הקיר בהוסטל. כמובן שכשהייתי ניגשת לחבר'ה מאורגנת כולי עם צ'ימידן, מימייה, משקפת ומצלמה על הצוואר כדי לצלם את הזריחה הקסומה, ואומרת להם "קומו! עורו! כבר חמש וצריך לצלם את הזריחה!" הם מיד היו אומרים לי כלום ושום דבר כי הם היו מסתובבים לצד השני וממשיכים לישון. לאט לאט זו כבר הפכה לבדיחה להגיד לי לקום בשעות משונות ואז לראות אם אני אכן קמה בהן. ובדיחה די דבילית יש לומר כי אף אחד מהם בכלל לא היה מתעורר יחד איתי כדי לבדוק אם הבדיחה שלו הצליחה וקמתי. אבל הייתי קמה תמיד. ורוב הזמן גם לא הצלחתי לחזור לישון.
וככה אני גם היום.
לכן מאז שהקטנה התחילה להגיע אלינו בשעה הממוצעת 6:36 בבוקר זה לא משנה בכלל אם היא באה או לא כי אני כבר מתעוררת בדיוק ב-6:36 ליום חדש של תשישות.
אז זהו, כל הפוסט הזה הוא רק כדי לקטר שאני עייפה.
בתכלס יכולתי פשוט לכתוב שתי מילים: "אני עייפה" ולחסוך מכם את כל החפירה הזאת.
ועוד כמה מילים בנימה יותר רצינית. לאחרונה נפל דבר והתמכרתי קלות, ויש שיאמרו קשות, והרוב יאמרו קשות ולא קלות, והם צודקים כי התמכרתי קשות, לשיר החדש של נועה קירל.
פאוזה כדי לגלגל עיניים.
פאוזה כדי לחשוב עליי דברים רעים.
פאוזה נוספת כדי להיזכר שחוץ מזה אני בגדול די סבבה.
פאוזה כדי ללכת להקשיב לשיר 3 פעמים רצוף ולהתמכר גם.
הבעיה היא שאני לא לבד בעולם ולצערי ההתמכרות שלי הגיעה גם לבנות שלי שבטעות שמעו את השיר באוטו, וכשאני כותבת "בטעות" אני משקרת כי בן הזוג שלי קורא את זה והוא יכעס, והחלו לבקש לשמוע את השיר וגם לדרוש להבין את המילים כאילו מדובר לפחות ב"מגש הכסף" של אלתרמן. וכך אני מוצאת את עצמי מנהלת שיחות שבחיים לא חשבתי שאני אנהל, שיחות שהן למעשה ניתוח ספרותי מעמיק של יצירה מאת ג'ורדי. למשל:
בת ה-3: למה היא אומרת "לא לא לא"?
אני: לא יודעת מאמי, אולי היא לא רוצה לעשות אמבטיה.
בת ה-4.5: מה זה "מיליון דולר"?
אני (מוסיפה מסרים דידקטיים): הרבה כסף. שכמובן לא גדל על העצים.
בת ה-3: אז מה זה "כולי קומפלט מיליון דולר"?
אני (מעדנת ערכים): זה אומר שהיא ילדה נבונה וממושמעת שמקשיבה להורים שלה.
בת ה-3: ולמה היא שוב אומרת "לא לא לא"?
אני (משלבת ספרות קלאסית): אולי כי היא לא רוצה ללכת לישון. וזה כמובן לא טוב כי חשוב לישון הרבה כדי לגדול, לשחק ולחשוב. כמו בספר של נפתלי, זוכרת?
בת ה-4.5: מה זה "פלאשים רק עלייך כל תמונה שלך פרש"?
אני (משפצת אידיאלים): זה אומר שהיא ילדה שקדנית שמבינה בתחום הצילום.
בת ה-3: ומה זה "וואלה את אש"?
אני: (כופה פדגוגיה): הכוונה היא שהמשורר מחבב את הילדה הטובה הזאת שמכבדת את הוריה ומקפידה לצחצח שיניים.
בת ה-4.5: למה היא שוב אומרת "לא לא לא"?
אני: אולי נשמע קצת ענן על מקל?
הבנות: לא לא לא!
וזה נורא. הורות נוראית. אבל החלק החיובי של העניין הוא שלפחות הן הפסיקו לשאול אותי שאלות על הלהיט האחרון שהן שמעו באובססיביות – שובי שובי שובי לים.
שאז נאלצתי להסביר להן ממושכות וארוכות מה גורם לאישה לרצות לשוב לים ואיפה זה שם ומה זה אומר לשכוח את מה שיש בך ומה זה אומר המראות המוכרים לך ומה זה אומר מתקרבים שוב אל חופך ולמה היא שוב שבה לים ואיפה זה שם ומתי היא שבה לים ומה זה ללכת אחר הלב ולמה היא עוד פעם שבה לים ומדוע היא שוב פעם שם וכיצד היא שבה לים ולמה היא שבה לים ומה יש בים ומתי ניסע לים.
עדיף כבר נועה קירל.
והנה השיר לכל מי שרוצה ללכת לישון עם "לה לה לה" טורדני של ילדים בראש שמפריע להירדם ולקלל את הרגע שבו הקשבתם לי והקשבתם לשיר ולחצתם "פליי" וקראתם את הפוסט והכרתם אותי והאזנתם למוזיקה באופן כללי.
Comments