אבל נשרטנו מפרעה, נישרט גם מזה

ערב פסח עבר חלף לו והטינופת בבית ממשיכה לתת, לתת ריחה. מאז ליל הסדר אני מנסה בעיקר לסדר את המחשבות ואת הבית, מה שיבוא קודם. ערב החג היה כצפוי כאוטי ומאוד לא מסורתי. השקעתי באותו יום בשלל אלתורים קולינריים כמו קניידלך מקמח מצה מכוסמין מלא כי קמח המצה הרגיל לא הגיע מהסופר. אז בדקתי ומסתבר שכוסמין זה בעצם זן עתיק של דגן ששימש כמזון בסיסי מתקופת הברונזה ועד לימי הביניים. ובכן, יש לי תחושה שהחבר'ה שחיו אז אכלו את הכוסמין בתקופת הברונזה אבל סיימו לעכל אותו רק בימי הביניים. כמו כן הכנתי קציצות סורימי שנראות כמו גפילטע פיש כי לא הגיע מהסופר שום גפילטע פיש וגם חזרת מסלק וג'ינג'ר כי לא היה לי שורש חזרת. *מתכונים מדויקים ומפורטים תוכלו למצוא בסוף הפוסט. **בסוף פוסט של מישהי אחרת שיש לה בלוג של אוכל ומתכונים כי היא יודעת לבשל.

גפילטע אסון מדג זהבון

כמו כן סידרתי שולחן חג מושקע עם מפה, פרחים ומפיות מתקופת הטייק אווי בחיינו, מצאתי 3 הגדות של "רשת" ואחת מפוארת במיוחד שיש עליה הקדשה אישית "ממשפחת סופר פארם", ואפילו התלבשתי יפה בעצמי (אבל כמו מגישת חדשות, מהמותניים ומעלה).

בתמונה: אישה חגיגית

בתמונה: הומלס מוזנח

במהלך הערב הבנות אכן התעניינו בעיקר בחרוסת ובמתנות שלהן, בן זוגי התעניין בעיקר באוכל ואני ניסיתי להקריא את ההגדה אך לא זכיתי לשום סוג של שיתוף פעולה. הבנתי סוף סוף איך סבא שלי הרגיש בכל השנים שבהן הפרענו לו להקריא והוא היה נוטש את השולחן בזעם. עוד זיכרונות קסומים מהסוג הזה תוכלו למצוא כאן: https://chenlevko.wixsite.com/blog/post/מכת-קורונות.

אבל האמת היא שרוב הזמן היה לי די עצוב. פסח זה חג שאני אוהבת והייתה חסרה לי אווירת החג ובני משפחתי הקרובים. משהו שהיה כל כך מובן מאליו, פסח עם המשפחה, הפך השנה לדבר רחוק שמתגעגעים אליו.

וזהו. מאז החג אנחנו עדיין מעבירים את הזמן איכשהו בסגר ואפשר לחוש איך בתהליך אנתרופולוגי מרתק כולנו אט אט מאבדים את זה. במסגרת המחקר האנתרופולוגי עולה מהתצפית המשתתפת כי בנות השבט הצעירות נוטות בתקופה האחרונה להקצין מגוון רחב של התנהגויות מפריעות. ניכר כי ההורים מנסים להציב להן גבולות אך נתקלים בתגובה בהתנהגות פרימיטיבית בלתי נשלטת שבאה לידי ביטוי בריקוד שבטי על ספות, ציורי מערות על קירות, ליקוט ממתקים ממגירות וציד צעצועים כשצריך כבר ללכת לישון.

מסקנות המחקר: אובדן שפיות.

דיון במסקנות המחקר: אובדן שפיות מוחלט.

חוץ מזה לאחרונה גם התחלתי לחוות התקפי זעם תכופים שהופכים מתסכול קל לייאוש כבד ואז למופע מרהיב של מקוננת מעל קבר טרי. זה מתחיל ב-"אני לא יכולה לחיות ככה" ו-"נו באמת, אלה לא חיים". נמשך ב-"כמה זמן עוד נמשיך ככה?" או "מתי זה כבר ייגמר?". ומסתיים ב-"הו! החיים הקודמים שהיו לי!", "הו! הימים שבהם הייתי הולכת לשיאצו!", "הו! חוג ציור!", "הו! איך הלכו לי ככה החיים?!", "הו! גורל אומלל!", "הו אלוהים, זה פשוט נורא! נוראאאא!" בכי. יבבות. סטירות מצלצלות.

אז בואו יחד בתוך כל הטירוף הזה ננסה להסתכל גם על הדברים החיוביים שעוד איכשהו נותרו בחיים הנוכחיים שלי. בבקשה, עזרו לי. חשוב לי למצוא כמה.

1. התחלתי לעשות ספורט. מרוב ייאוש הצטרפתי גם אני לטרנד הריצה במעגלים ואני יוצאת לרוץ כמה פעמים בשבוע. וכשאני אומרת "לרוץ" אני מתכוונת שאני מנסה לרוץ אבל רוב הזמן הולכת עקומה, מתנשמת ומסוחררת ורואה נקודות שחורות שהן לא רק הנקבוביות שבקצה אפי בהיעדר קוסמטיקאית. כולנו הולכים או רצים פה בשכונה בסיבובים של 100 מטרים ומנופפים לשלום לאותם השכנים בחיוך מאולץ כאילו אנחנו הקאסט של "המופע של טרומן". לפעמים חולפת על פניי האישה עם הכלב, לפעמים האיש עם הפאוץ'. כך או כך אולי בסוף התהליך הזה אני גם אהיה בכושר וגם אכיר את השכנים.

2. הבנות מתגבשות. אומנם נגדנו, אומנם אחרי עשר בלילה, אומנם דרך זה שהן עושות יחד בלאגן, אומנם דרך טנטרומים משותפים, אומנם באמצעות הריסת הצעצועים שלהן, אומנם סביב דיבורים מלוכלכים עלינו כשהן חושבות שאנחנו לא שומעים. אומנם... רגע, מה היה טוב בסעיף הזה? שכחתי. אבל אפרופו דיבורים מלוכלכים, אתמול למשל לפני השינה הן ניהלו את השיחה הבאה:

הגדולה: אני אשלח את אימא לבית כלא!

הקטנה: כן!

הגדולה: והיא לא תגיד לנו מה לעשות!

הקטנה: כן!

הגדולה: בעצם נשלח אותה לארצות הברית!

הקטנה: כן!

(אני בליבי מהחדר הסמוך): כן!

הגדולה: והיא לא תהיה פה!

הקטנה: כן!

הגדולה: ולא נתגעגע אליה!

הקטנה: כן!

הגדולה: והיא תישאר שם מלא זמן!

הקטנה: כן!

(אני): כן!

(אני): איפה המזוודה!

(אני): הדרכון בתוקף!

(אני): הוויזה בתוקף!

הקורונה: חי חי חי

3. למדתי איך עורכים סדר פסח. כך שאם אי פעם נצטרך שהוא יהיה אצלנו בבית אני כבר יודעת בעצמי איך מסדרים צלחת פסח, מכינים קניידלך, מחביאים אפיקומן, מתעצבנים על מי שלא מקשיב להגדה, הולכים מהשולחן בזעם, חוזרים אחרי כמה דקות בפרצוף של בכי ותבוסה, עושים פרצופים נעלבים כי לא החמיאו לי מספיק על סידור השולחן ועל האוכל, מסדרים בעייפות בסוף הערב, חושבים בדיעבד שהיה כיף.

4. אני לומדת על עצמי דברים חדשים. על האישיות שלי, על מי שאני, על הכוחות שבי. תמיד ראיתי את עצמי כאדם רחב לב וקצר פתיל. אישה מלאה בנתינה וריקה ביכולת הכלה. אבל בימים הללו אני לומדת על עצמי שאני יכולה גם אחרת. שיש בי את הכוח לשנות, שיש לי כאן אפשרות לדייק את עצמי. שאני יכולה גם להיות עם הרבה פחות סבלנות ועם הרבה פחות יכולת הכלה. מצד שני, יש גם כמה דברים שאני מצליחה לעשות יותר. יותר לצעוק, יותר לכעוס. יותר לזרוק דברים על הרצפה בזעם. ובכלל, לשמש לבנות שלי דמות מופת לחיקוי ולביזוי בתקופה שכולי תקווה שתימחק ממוחן הצעיר והתמים לנצח. ילדים אחרים יזכרו את תקופת הקורונה כזמן של חמימות ביתית עם אימא ואבא ויצירות מגלילים של נייר טואלט, ואילו בנותיי יזכרו משהו עמום על בלאגן בחדר, אימא זועמת ובינג' של "מפרץ ההרפתקאות".

5. יש לי יותר על מה לכתוב.

ועד לפעם הבאה... תחזיקו מעמד, תישארו בפנים, וחשוב מכך - תישארו שפויים (עדיף יותר ממני).