כבר כמה ימים אני מתלבטת מה לכתוב.
ואז אני מוצאת מה לכתוב!
ואז אני מתחילה לכתוב, ואז אחרי שנייה הבת שלי פורצת לחדר העבודה שלי וטוענת שהיא חייבת את העזרה שלי במשהו דחוף. לאחר שאני עוזרת לה במשהו קריטי כמו למשל לחפש ציור ספציפי של קשקוש בלבוש בערימה של 3768 ציורים של קשקוש בלבוש, אני חוזרת לנסות לכתוב. אני מנסה לחשוב שוב על רעיון, ומתחילה לתהות ביני לבין עצמי מה בכלל אפשר לכתוב בתקופה כל כך מורכבת וקשה במדינה השסועה שלנו. מה עוד נותר לומר? עד כמה בכלל יש מקום לכתיבה מהסוג הזה בתקופה כל כך רגישה ועדינה?
ואז אני מוצאת רעיון מעולה לכתוב עליו!
ואז, מבלי שהספקתי לכתוב אפילו 2 מילים, חודרת למרחב שלי בצווחות ילדה סתורת שיער ופרועת אישיות בפוסט-טראומה ופוסט-טנטרום ומורחת על כל המכנסיים שלי פלסטלינה אדומה. אני קמה מהכיסא והולכת לנסות להסיר מעצמי את הפלסטלינה בעזרת מגבון לח מדמעות. בתום התהליך אני כבר שוכחת על מה בכלל רציתי לכתוב.
מאוחר בערב, אחרי שאני מסיימת להשכיב אותן לישון, אני מתיישבת שוב בחדר העבודה הקטן שלי. אני תוהה על מה מתחשק לי לכתוב הפעם ולא ממש מצליחה למצוא שום נושא. הראש שלי ריק מרעיונות והעייפות מקשה עליי לחשוב ולהתרכז. ואז, פתאום, ברגע של השראה נדירה, עולה בי רעיון. והוא אפילו משעשע! והוא אפילו מעלה על פניי חיוך! אני מיד פותחת קובץ וורד חדש ומתחילה לכתוב.
בתום סשן כתיבה קולח בן 10 שניות שבו הספקתי לכתוב את המילה "כבר", אחת הבנות יוצאת מהחדר וטוענת בפעם ה-89 שיש לה פיפי אחרון אחרון חביבון מטריפון את המוחון ודי.
וכך כל יום עד שנגמר היום ומתחיל יום חדש שנראה בדיוק אותו הדבר כמו היום הקודם רק עם יותר צעקות, יותר ציורים של קשקוש בלבוש ופלסטלינה בצבע אחר.
ככל שחלפו עוד ועוד ימי סגר הבנתי לאט לאט, כלומר מהר מהר, שאני פשוט חייבת למצוא מסגרת לבנות. כל מסגרת. כל סידור. קייטנה. סדנה. קורס. כת. משהו. כי באמת, גם אני וגם בן זוגי עובדים. וחלקנו גם חיוניים. שמעתי שיש גננות שהסכימו להפעיל את הגן במתכונת מצומצמת רק לילדים של עובדים חיוניים. אבל בגנים האנתרופוסופיים שלנו הדבר היחידי (והבלתי חיוני בעליל) שהם מסכימים לעשות זה לשלוח לנו בוואטסאפ מתכונים של כדורי תמרים אורגניים, עוגת תפוזים מונבטת ומאפינס טחינה-נסורת, כדי שנוכל להכין את כל המטעמים האלה בבית עם הילדים וליהנות כולנו יחד כמשפחה גרעינית בעלת מערכת עיכול גרעינית.
לא יודעת, אני באופן אישי לא מוצאת שום הנאה בלקלף שאריות של בצק מהשטיח, להסיר חתיכות תמרים דביקות מתלתלים או לנסות לעכל במשך חודש וחצי מאפה שעועית וחומוס שהוגדר בחוברת המתכונים כממתק.
כמו כן מדי פעם הם גם שולחים לנו סיפורים קצרים על חסידות נודדות, שירים מוקלטים על הסתיו והוראות איך להכין יצירות כמו זרים ססגוניים מפרחי העונה ומוביילים מעלים שמצאנו בגינה. אבל לצערי היצירות היחידות שבנותיי מסוגלת להכין כרגע זה או זר שלטי טלוויזיה ססגוני או מובייל של מטוסי-על, גורי-על וכנפי-על. כמו כן הם גם שלחו לכל ההורים הודעה ובה המלצה חמה לשמור על סדר יום קבוע ולהפחית ככל האפשר במסכים. כמה צחקתי. וכשאני כותבת "צחקתי" אני מתכוונת "זעמתי". כי ברצינות עכשיו, איך אני אמורה גם לעבוד למחייתי ולשפיותי וגם לשמור לבת 3.5 ובת כמעט 5 על סדר יום קבוע שכולל ליקוט עלים, תיאטרון בובות ויצירה בחוטי צמר? די. זאת התקופה. נקודה. וכדאי שפשוט נשלים עם זה. הילדים יצאו מהתקופה הזאת בדרך שבה הם יצאו מהתקופה הזאת, ואז ננסה איכשהו להתמודד עם ההשלכות ועם העובדה שהילדות כבר די משוכנעות שאימא שלהן היא גברת טלוויזיה ואבא מר נטפליקס. ובכלל, מי אמר שצריך הורים בשר ודם? גם ריידר הוא אחלה דמות אב וראשת העיר טובה יכולה בהחלט לשמש כדמות אם או סבתא או דודה או תרנגולת.
חוץ מזה אם צריך נשלם לפסיכולוגים. הרי בכל מקרה נצטרך לשלם לפסיכולוגים.
אז כן, לאחרונה אנחנו משליכים את הבנות לכל מסגרת או סידור שמציעים את עצמם. קייטנה עם אחד הגננים, בייביסיטר מהעבר, סדנת השחזת סכינים לגיל הרך. אבל רוב הזמן אין להן שום מסגרת והן עדיין כאן איתנו, רבות וצועקות. ולכן, מאחר שהשהות איתן כל כך אינטנסיבית, שמתי לב לאחרונה לכל מיני דברים קטנים ומעצבנים שהן עושות. דברים שבעבר פחות שמתי לב אליהם. נכון, יכולתי אולי לנסות לשים לב בתקופה הזאת דווקא לדברים הקטנים והחמודים שהן עושות. אבל מאחר שיש לי נטייה להסתכל על חצי בקבוקון האקטימל הריק, הנה לפניכם רשימת ההרגלים המעצבנים:
*לדרוך על קופסאות הקרטון של המשחקים שלהן עד שהקופסה נקרעת סופית ואז אין איפה לשים את הקלפים/ חלקי הפאזל/ חלקי המשחק. בשלב הזה אני נאלצת להקריב קופסה כלשהי מהמטבח או להתחיל להדביק קופסאות קרטון מתפוררות במלאכת שחזור שלא הייתה מביישת את משחזרי יצירות האומנות בלובר.
*לסרב לבצע פעולות גופניות פשוטות כמו לצחצח שיניים או להתלבש. כי אחרי יום שלם איתן בבית הדבר האחרון שיש למוח שלי אפשרות להתמודד איתו בשלווה זה ילדה במגבת שצועקת, בוכה ומטפטפת דמעות ומי אמבט ואז נמרחת על הרצפה המטונפת באקט של מחאה, וזאת בעודה מלקטת בעזרת תלתליה שזה עתה נחפפו בקפידה פירורי עוגייה ושערות של הכלבה. רוצה להביע מחאה? את מוזמנת להכין שלט "הפיג'מה עם הכוכבים, נמאסת!" ולנסוע לבלפור.
*לשבת על הלמעלה של הספה עד שכל הכריות נמעכות, מאבדות נפח ונהרסות בתהליך איטי וכואב. כי פשוט לא מספיק שבתור תינוקות הן פלטו על הספה ואז הקיאו על הספה ואז ברח להן פיפי על הספה ואז הן מרחו אוכל על הספה ואז נשפכו להן מים על הספה ואז הן פיזרו חול על הספה ואז מרחו נזלת על הספה ואז צבעו את הספה בטוש ואז בצבע פנדה ואז בעט ואז בעיפרון ואז בעט-עיפרון. אז עכשיו גם הכריות קיבלו צורה של שניצל משבוע שעבר. והנה, בזמן שניסיתי להחזיר אותן לצורתן המקורית גם באמת מצאתי ביניהן שניצל משבוע שעבר. הידד.
*לריב מי תהיה ראשונה בכל דבר. כל. דבר. כל דבר? כל דבר.
הפתרון שלי הוא כמובן להחזיר את הזמן לאחור. איך מחזירים את הזמן לאחור? כאן תוכלו למצוא את ההוראות המדויקות: מצעד-האיוולת-סיכום-שבועי-של-רגעי-שפל-הוריים
*לריב באופן כללי על כל דבר. כל. דבר. כל דבר? כל דבר.
על הכפית הסגולה, על הקערה הוורודה, על בובת הכלבלב, על בובת החתול, על בובת הקיפוד, על קיפוד, על כיבוי האור, על הדלקת האור, על עוצמת האור, על מהירות האור, על מטוסי העל VS גורי העל, על כנפי העל VS שירי עוזי חיטמן העל, על תהליך האבולוציה, על המפץ הגדול, על החלל, על היקום, על כלום.
*להצליח להרוס רגעים מקסימים של חמימות, אהבה והתכרבלויות במיטה לפני השינה עם מרפק לעין או ברך לצלעות. אחרי יום שלם של הורות מרחיקה ומזניחה אני דווקא ממש ממש אוהבת את הרגעים האלה של ההתכרבלויות והקיצי במיטות שלהן לפני השינה. אני תמיד מחבקת אותן בחום וברוך ולוחשת להן עד כמה הן מדהימות ועד כמה אני אוהבת אותן. ואז אני לרוב מקבלת בטעות ברך לאישון. בתגובה אני צורחת, מקללת, מתפתלת מכאבים, יוצאת מהחדר בעצבים ושוקלת נסיעה למוקד או הטסת חירום לאיכילוב. ואז אני גם מרגישה אשמה כי ממש רציתי לסיים את היום בכיף וברוגע ולתת להן הרגשה נעימה ואוהבת לפני השינה. אבל מה לעשות שיש לי איברים, כלי דם ומערכת עצבים, וכבר לפחות 48 פעמים הוטחה בפרצופי בטעות בובת הפלסטיק הקשיחה של סקיי המעופפת שכמעט שברה לי את גשר האף. אז לצערי אני מסיימת את היום בעצבים שמהולים באשמה שמהולה בכאב שמהול בדימום.
ואילו דברים מעצבנים אתם גיליתם על הילדים שלכם בתקופת הקורונה הקסומה? מוזמנים לשתף!
Comments