אתמול בערב אחרי שהבנות הלכו לישון בן הזוג הציע שנתחיל סוף סוף לצפות בעונה החדשה של "סיפורה של שפחה". אני מצידי ניסיתי לשכנע אותו שכדאי לצפות במשהו קליל יותר, ולדחות את הצפייה בסדרה האפלה והכבדה הזאת ליום אחר.
פשוט הייתי עייפה מדי.
וזה קטע, העייפות הזאת, שאני תוהה אם היא קשורה לאימהות עצמה או פשוט לגיל.
בעבר בכלל לא היה לי עניין כזה של עייפות. יכולתי לצאת למסיבה, לחזור הביתה ב-6 בבוקר, לישון 4 שעות, ואז לקום ולנסוע לים עם חברות. פעם אחת כשהייתי בצבא ויצאתי הביתה לסופ"ש, חברה הגיעה אליי בחמישי בערב. ובעודנו מרוחות בחדר שלי ומרכלות תהינו אם בא לנו אולי לצאת לאנשהו. התלבטנו קצת בין איזה פאב בעירנו שוקקת החיים רחובות, לבין בית קפה בעיר שהיא כולה הפסקה נס ציונה, בית קפה מגניב שהגיש אז ברוב חדשנותו ביסקוויט לוטוס לצד השוקו עם הקצפת שהיינו שותות אז כמו ילדות טובות ירוש-ניינטיז.
אני אמרתי לחברה: "בואי ל'הרצל בר'", היא אמרה לי: "בואי נלך ל'ברל'ה'", אני חשבתי קצת והצעתי: "בואי ניסע לראשון, אפשר לשבת בקפה פולה", היא הרהרה קצת ואמרה: "בואי נרד לאילת", אני אמרתי: "מגניב". מה שכן, אחרי שסיימנו לארוז נזכרנו שלאף אחת מאיתנו אין באמת כוח לנהוג עד אילת. אז היא התקשרה לידיד שלה מהצבא שאסף אותנו כעבור שעתיים ונסענו שלושתנו לאילת. הגענו לאילת בחמש בבוקר בערך, מצאנו לעצמנו איזה מלון זול כמו "בקעת הירח" או "עמק המקקים", ובילינו לנו יומיים שלמים ומהנים בים ובטיילת. והיום מה? היום כדי לנסוע לאילת אני צריכה להיערך לאירוע במשך שבועות, שלא לומר חודשים, שלא לומר שנים. והאריזות... מאות תיקים ובהם קרם הגנה, מצופים, מתנפחים, כובעים, כדורי הרגעה, טושים, משחקים.
ובכלל, באופן כללי יש בי איזו תשישות כזאת בסופי השבוע. אני רואה סביבי הרבה הורים שעושים עם הילדים שלהם שלל פעילויות בסופ"שים ומתעייפת רק מלשמוע על זה או לראות תמונות של זה. מסלולים, מדבר, יערות, נחלים, קמפינג, ים. בחיי, רק לגרום לקטנה שלי להתלבש הבוקר לגן ולצחצח שיניים לקח לי שעות של שכנועים, תוך שימוש בשיטות חינוך מקרבות, מרחיקות, דוחקות וצועקות. אז בשביל מה? כדי שהקטנה תחווה חיים מלאים ומגוונים ותרגיש איך זה להשתטח בצעקות ורקיעות רגליים על אדמת כורכר ולא רק על רצפת פרקט?
אבל נחזור רגע לסוף השבוע האחרון, ולסיבות שגרמו לי להיות עייפה כל כך במוצ"ש.
ביום שישי האחיינית האהובה שלי חגגה בת מצווה, ושם במשפחה לא חוגגים באולם אירועים ממוזג עם בוק של ילדת בת מצווה שיוצאת באירוע עצמו מתוך צדפה מנצנצת בבגדי מעצבים ובאיפור מוגזם, אלא ביום שלם של פעילויות שטח בג'בלאות. קיבוצניקים וזה. ולכן גם אנחנו נאלצנו בשישי בבוקר לארוז את הבנות ולנסוע לקיבוץ שבו גרים בכיף אחותי, בעלה, שלושת ילדיהם וצפע. וכל זה אפילו בלי שעת חזרה באופק.
המפגש החל בסדנת פסטה לילדים במועדון של הקיבוץ. אך מאחר שהבנות שלי הן הכי קטנות מכל בני הדודים, היה ברור שהן יצטרכו הורה מלווה לסדנה. התחלתי לחפש הורה כזה שהוא איננו אני. פניתי לאבא שלהן. הוא צחק. נאלצתי לקפוץ דור והצעתי לסבתא של הבנות לעזור להן בסדנת הפסטה. הסבתא מיד קלטה את התרמית, ששוב משווקים לה משהו שידרוש ממנה ללוש בצק עם נזלת במסווה של פעילות כיפית עם הנכדות, אבל למזלי היא הסכימה. הגדולה התלהבה מאוד מהסדנה. הקטנה גם התחילה להתלהב מהסדנה אבל אז נגלה לעיניה מראה שלא היה באפשרותה לסבול או להכיל: הורים נחים.
אז היא מיד פרשה מסדנת הפסטה ועברה לסדנת עצבים.
אחרי הסדנה כל המשפחות המוזמנות לאירוע הוזמנו להסתלק מאזור המועדון הממוזג ולשלוח את עצמן לכינרת הלא ממוזגת בטמפרטורה של 39 מעלות בצל אילו רק היה צל ולא צילייה רופסת שהקפידה להימרח על הדשא באפיסת כוחות, לא כולל פעם אחת שהיא גם נחתה לי על הראש וגרמה לי לזעזוע מוח קל. אבל לצערי הרב לא איבדתי הכרה ולכן נאלצתי להמשיך לשמור על הבנות שלי בחוף צמח. מה שכן, חשוב לציין שלמרות הצפיפות הרבה בחוף, הבילוי הפעם בכינרת היה לחלוטין נסבל בהשוואה לפעם האחרונה שבה היינו בכינרת (והנה שלל התיאורים ממש פה: https://chenlevko.wixsite.com/blog/post/בוקר-טוב-עולם-יש-תחתונית-באגם).
לאחר שמיצינו את עניין הכינרת, חזרנו לבית של אחותי להתארגנות, מקלחות וטנטרומים. אחרי שהגדולה התלבשה יפה והקטנה התעקשה על טרנינג מחמם, חצאית, חולצה קצרה, עליונית ואפודה, נסענו חזרה למועדון של הקיבוץ להמשך חגיגות וטקסים לכבוד ילדת הבת מצווה. הטקס כלל ברכות, שירה ללא סנכרון, מצגת, חלוקת מתנות, אכילת ארוחת ערב, אכילת ראש, הרצאה בנושא ילדת הבת מצווה, קליפ, השמעת שירים, נאום, דקלום, ריקוד ולסיום שירת "התקווה".
ובינתיים, ביחס ישיר לצריכת הפחמימות של כולנו, הקטנה הלכה אט אט ואיבדה את שפיות דעתה באופן סופי. היא החלה לנוע במרחב באופן שרירותי שאופייני רק לילדה גמורה בת 4 אחרי ים ובלי שנ"צ. ניתן לומר שהיא התנהגה רוב הזמן כחרק שזה עתה רוסס ב-K-500, ולכן התעופפה ממקום למקום בצורה רנדומלית, שכבה על הרצפה בכל מיני תנוחות תזזיתיות, ובעיקר הפחידה את כולם. אי לכך ובהתאם לזאת בשנייה שאפשר היה להימלט (בין קטע הפנטומימה הקצר לריקוד הסטפס ההיתולי), ארזנו את עצמנו ואת ילדותינו על כתפינו ונסענו הביתה. ואז קרה נס ושתי הבנות נרדמו, ואז קרתה המציאות והקטנה התעוררה. כמובן בבכי ואחרי כחצי שעה. תמיד זה ככה. או שהן לא נרדמות, או שהן מיד מתעוררות, וכך או כך זה נגמר בבכי של כולנו.
והנה, עבר חלף לו הלילה מהר מן הצפוי, כי לא משנה מה הקטנה תעשה, כולל גיבוש צנחנים, היא עדיין תעיר אותי בשבע, והגיעה שבת. שבת המלכה. שבת המעיקה. אבל בשבת הזאת קבענו עם סבתא שלאות פיצוי על ההקרבה שעשינו, שזה לגדל את הילדות שלנו גם ביום שישי כשבעיקרון יש גן שהן לא הלכו אליו מטעמי בת מצווה, היא תהיה זו שתגדל אותן בשבת. ואכן בבוקר הן הועברו אליה אחר כבוד, כשהקטנה עדיין עם הבגדים מאתמול כי היא סירבה בכל תוקף להוריד אותם, כולל הטרנינג והאפודה, ואנחנו היינו אמורים לתכנן תוכניות רק לעצמנו במלוא המרץ. אבל עייפות שהופיעה במערכה הראשונה של הפוסט תמיד תירה פיהוקים במערכה השלישית. וכך בשבת ללא ילדות כל מה שרציתי לעשות היה לכבס. רציתי בית מסודר, זה הכול. לא מסעדה, לא חברים, לא בילויים, כלום. שקט, שקט, שקט מופתי, כביסה מקופלת ומדיח נקי. אבל אז בן הזוג הציע שנלך לים. ופתאום נזכרתי בכל אותם ימי שבת אחרי 4 שעות שינה שבהם היינו נוסעות כל החברות לים, ואני הייתי מטילה את עצמי על מגבת בשמש כמו חרדון ממוצא אשכנזי אבל עם רבע פרסי שהוריש לו נטייה לתפוס צבע. ושפם.
וכך נסענו רק שנינו לחוף הים, המומים מהעובדה שמספיק לנו רק תיק אחד קטן עם מגבות ובירות, בלי מצופים ובלי מזרני ים ובלי סירות ובלי גלגל ים עם גגון בצורת קשת בענן ובלי גלגל ים ורוד בצורת פלמינגו ובלי כף ודלי ומסננת ומגרפה ומגרסה ואבטיח ותירס וביצה קשה וכריכים עם חביתה וכריכים עם גבינה צהובה וצידנית ומידנית וילדה מרדנית וילדה גחמנית.
והגענו ופרשתי לי מגבת ונשכבתי לי בשמש כמו חרדון בסבבה ונשרפתי לי בכיף כמו צרפתייה מנתניה. כי שכחתי שעור משתזף בקלות של בת 20 הופך בסופו של דבר לעור מתקלף וקמוט של בת 40.
אבל עדיין היה כיף.
ואז הגיע הזמן להחזיר את הבנות אלינו הביתה, כי בסופו של דבר הן שלנו, וכמובן שהן חזרו אל הבית השקט והרגוע בקול תרועה רמה ובשלל השתטחויות על רמה. הן סירבו לעבור לפיג'מה וסירבו לצחצח שיניים וסירבו ללכת לישון וסירבו להחזיר שטחים וסירבו לכל הסכם פיוס שהוגש אל שולחנן.
לבסוף הן נרדמו, והגיע סוף סוף החלק השקט של הערב מול הטלוויזיה. אבל פשוט הייתי שפוכה. והנה אותה עייפות שממנה הפוסט הזה התחיל, עייפות שפעם פשוט לא הייתה לי. לאות כזאת, ותשישות. אולי זה הים, אולי אלה הבנות, ואולי זה פשוט הגיל כי אני כבר תכף בת 40. כך או כך, הנה עוד סופ"ש עבר, סופ"ש חלף הלך לו. וכעת מתחיל שבוע חדש של כביסות וריבים ובישולים ומדיח כלים ופליידייטס וחוגים וכולי וכולי ועוד ועוד הנאות ופעילויות מרגשות.
אז שבוע טוב, ובעיקר כמה שפחות מעייף, לכולם.
.
Commentaires